תמלול פודקאסט – "שלושה שיודעים" – חירשות וכבדות שמיעה

המאמר הבא הוא פרסום מיוחד בבלוג.

בשנים האחרונות עולם הפודקאסטים צובר תאוצה. אנשים רבים מוצאים בפורמט הזה כלי נהדר לצריכת תוכן והעשרת עולמם. לעיתים סביב נושא מסוים, ולעיתים להעשרה כללית.

במאמר זה יובא התמלול המלא של פודקאסט ששודר בכאן חינוכית, לקישור להאזנה לפודקאסט לחצו כאן.

את הפודקאסט הגישה גיל מרקוביץ', ואירחה באולפן את:

מאיה קוסובר, אשת רדיו, עורכת ומגישה בפודקאסט "סיפור ישראלי" וב"כאן תרבות", תאגיד השידור הישראלי.

טל בוסידן ברדה, מתורגמן לשפת סימנים בתאגיד השידור הישראלי, רכז ומרצה בתכנית לתרגום שפת סימנים באוניברסיטת אריאל ובעלים של החברה "סימן שנגיש".

את אתי לנקרי – חרשת ובת להורים חרשים ועטרת ראובינוף – המתרורגמנית האוהבה שלה לשפת הסימנים.

ואת גילה סקודוביץ' – מומחית קלינית לשתלי שבלול וקלינאית תקשורת.

בפודקאסט המשתתפים מנהלים שיחה על מה זה להיות חרש היום, מה זו שפת הסימנים ומה זה שבלול.

מטרת הפרסום כפולה. הראשונה – להנגיש את התוכן של הפודקאסט הנפלא, והשנייה לשתף את קהל השומעים בחווית כבדי השמיעה כפי שעולות בפודקאסט.

התמלול המלא של הפודקאסט:

קריין: שלושה שיודעים.
גיל: שלום שלום, שבוע טוב, בוקר טוב. איזה כיף לפתוח את השבוע, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שזה קורה לי בתוכנית הזאת, שלושה שיודעים רשת כאן תרבות, 104.9, 105.3 לכל הדואגות והדואגים דודו ארז יהיה כאן בשאר ימות השבוע, אני גיל מרקוביץ', אני בדרך כלל בימי חמישי פוגשת אתכם או את אוזנכם יותר נכון, אבל אנחנו היום נעשה שמח גם ביום ראשון. אז אנחנו נלווה את השידור הזה, בעצם את המאזינים והמאזינות עד השעה תשע ואת הצופים והצופות של ערוץ כאן 11 עד השעה שמונה בבוקר, אנחנו נעסוק בתוכנית הזאת בנושא סופר חשוב והוא חירשות ולשם כך מלווים את השידור הזה מאיה קוסובר אשת רדיו, עורכת ומגישה בפודקאסט סיפור ישראלי וגם בכאן תרבות וגם טל בוסידן ברדה, מתורגמן לשפת הסימנים בתאגיד השידור הישראלי, רכז ומרצה בתוכנית לתרגום שפת סימנים באוניברסיטת אריאל ובעלים של החברה סימן שנגיש. כיף שאתם כאן.
טל: כיף להיות כאן גיל.
גיל: תודה שהגעתם. אני רוצה להגיד תודה גם לענת אורי עורכת התוכנית והמפיקה שלה, לאלון מקלר על הביצוע הטכני ודניאלה בן יאיר המאפרת. אז אנחנו נצטרך להבין למה אתם שניכם כאן כדי לדבר איתי על חירשות וכדי שככה נוכל לצלול לתוך הנושא הזה, אז תספרו קצת אולי על הסיפור האישי למה אתם, איך הגעתם אתם להתעסק בתחום. מאיה, נתחיל איתך?
מאיה: בטח. האמת שממש רגע לפני שנכנסו לאולפן טל אמר "זה מצחיק שאנחנו פותחים תוכנית שעוסקים בחירשות עם שני אנשים שומעים", אז כבר אני אומר להגנתי שאני שומעת רק באוזן אחת.
גיל: (צוחקת) להגנתך.
מאיה: בדיוק. ושהסיבה לכך היא ששני הוריי הם חירשים. חירשות היא יכולה להיות גם גן תורשתי, במקרה שלנו כך הדבר וגדלתי בעצם בבית לשני הורים חירשים מה שעורר את חיבתי העמוקה לרדיו ולכן אני כאן.
גיל: זה נשמע מופרך כשאת אומרת את זה ככה…
מאיה: אנחנו ניגע בזה.
גיל: בדיוק, אנחנו ניגע בזה משום שהקרבה לרדיו היא ממש חלק מהסיפור של איך גם רכשת את השפה.
מאיה: לגמרי, חד משמעית.
טל: אז גם אני כמו מאיה, בן להורים חירשים ושפת הסימנים זו שפת האם שלי ואני גם לקחתי את הלימון והפכתי אותו ללימונדה ושפת הסימנים זה חלק עיקרי מהעיסוקים שלי בחיים.
גיל: אז אני רוצה שכן תספרו לי קצת, תרחיבו את הסיפור האישי הזה כי חשוב לי שכבר עכשיו בהתחלה אנחנו נכיר את העולם אולי דרככם, את העולם של חירשים ואחר כך אנחנו גם נצלול לנושאים אחרים גם לחדשנות רפואית שקשורה לתחום של חירשות, גם לאנשים ונשים שעברו איזשהו תהליך של השתלה, שנקרא שתל השבלול, אנחנו עוד נדבר על זה בהרחבה בהמשך התוכנית, אני רוצה שכן קצת תספרו את החוויה האישית יותר לעומק.
מאיה: אוקיי. אז אולי נתחיל מלשמוע אינסרט שהוא קטע מתוכנית רדיו דוקומנטרית שעשיתי על ההורים שלי ועל היותי בת להורים חירשים ואחרי שנשמע את הקטע הזה נוכל להרחיב.
גיל: מעולה.
השמעה מתוך תוכנית רדיו:
מאיה: הוא היה ממש בן משפחה, אני אוהבת לחשוב שזה מה שגרם לי להתאהב במדיום הזה, הרדיו של שנות השמונים היה חלק משמעותי מפס הקול של הילדות שלי.
קול ברדיו: ״הקשיבו, הקשיבו קרבו עכשיו לרדיו לך בכפר ולך בעיר לספר סיפור נשיר, האספו בו הוא כולכם הפינה היא שלכם״.
מאיה: והסיפור הוא לא רק על הרדיו, אלא בעיקר לאנשים שהשמיעו לי אותו, ההורים שלי. הם עברו לתל אביב לא מזמן, בני שישים וקצת, פנסיונרים שנראים צעירים ויפים, מלאי שמחת חיים. הסיפור הזה הוא עליהם אבל כשהוא ישודר ברדיו הם ישמעו רק…
(נשמע שקט).
חזרה לפודקאסט:
זה העניין בעצם, ההורים שלי לא באמת יכולים להבין את הקסם הזה של קולות בוקעים ממכשיר חשמלי. אז ההורים שלי באמת קנו מכשיר רדיו איי אז בשנות השמונים והניחו אותו ליד הלול שישנתי בילדותי והסיבה שהם עשו את זה היא שהם רצו שנרכוש שפה ונשמע בעצם אנשים.
גיל: את ואחיך הבכור.
מאיה: אני ואחי הבכור. שנשמע אנשים שומעים מדברים דיבור תקין, הדיבור של חירשים היות והם מעולם לא שמעו את עצמם הוא דיבור מעט לקוי.
טל: או עם מבטא.
מאיה: או עם מבטא, מן דיבור…
גיל: הגדרה נהדרת דיבור עם מבטא, נכון.
מאיה: יש מבטא לחירשות.
טל: תמיד שמתרימים היו באים אלינו הביתה ואבא שלי היה פותח את הדלת הם היו מנסים את שלל השפות, "אינגליש? יידיש? ערביק?" אולי משהו הוא יבין.
מאיה: ובאמת ככה למדנו לדבר, אני אוהבת לחשוב שזו הסיבה הרומנטית שבגללה בחרתי לעסוק ברדיו בחיי ושיש לי אהבה עצומה לשפה ולהקשבה אבל באמת זה היה כלי שימושי בבית כדי ללמוד בו שפה, בשלב מסוים כשאנחנו הינו קטנים, וכשאני אמרתי אנחנו, טל ואני פחות או יותר באותם גילאים, אז כשאנחנו היינו קטנים ההנגשה שהיינו צריכים לעשות להורים שלנו החירשים הייתה גדולה בהרבה ממה שזקוקים לחירשים היום.
גיל: בזכות הטכנולוגיה שהתפתחה.
מאיה: לגמרי, העולם היה נעדר כל הפיתוחים הטכנולוגים האלה, והיו בצד הילדות הזאתי המון יתרונות של ניצול החירשות, עשינו לימונדה כבר כשהיינו קטנים שעוד נרחיב גם בנושא הזה אבל היו גם המון חסרונות או כובד אחריות על הכתפיים בלתווך את העולם לזוג הורים חירשים.
גיל: מגיל מאוד, מאוד צעיר לתווך את העולם בגיל מאוד צעיר.
מאיה: אני זוכרת שאמא שלי מספרת כשהייתי ממש בת שנה וחצי-שנתיים, כבר הייתי הדוברת שלה בשיחות טלפון כלפי העולם החיצון, מתקשרת לסבתא שלי בתל אביב ומעבירה מסרים או לפקידה בבנק.
טל: בגיל שנה וחצי.
מאיה: ואו. חוזרת כמו תוכי על מה שהיא מסמנת לך.
טל: לי יש היום… אחד מהילדים שלי עוד לא בן שלוש והוא כבר דובר שפת סימנים ברמה דיי טובה.
גיל: איזה יופי.
טל: והוא מתקשר עם סבתא בצורה מדהימה וכשסבתא שומרת עליהם אז הוא מקפיד להגיד לה: הטלפון שלך מצלצל, או שדופקים בדלת, מישהו בדלת.
גיל: מדהים! הוא מתקשר איתה ומתווך לה גם עם שני הילדים הנוספים?
טל: לא. הם גם מבינים אותה, אבל היכולת ביטוי שלו היא הרבה יותר גבוהה.
גיל: גבוהה. יפה. אז בעצם אתם דו לשוניים, נהדר. אנחנו נדבר על השפה הזאת שיש לה הרבה מאוד אגב קהילה סביבה כמובן אבל יש לה גם סלנג, מאפיינים מיוחדים, כינויים אנחנו נדבר על זה בהמשך המשדר שלנו שככה ננסה להבין גם את האלמנט הזה שהוא מאוד חשוב בעולם הזה של חירשות. אני רוצה לשאול אותך טל, מה זה סימן שנגיש? החברה שהזכרנו בה טייטל בכותרת שלך.
טל: זה חברה שנותנת שירותי הנגשה ותרגום שמיועד לאנשים חירשים וכבדי שמיעה ונותנת שירותים של תרגום לשפת הסימנים ותמלול.
גיל: שמתי הקמת?
טל: האמת היא, תחת הטייטל הזה אנחנו קיימים שנתיים או שלוש אבל מאז שהתחלתי להיות מתורגמן.
גיל: אז מה הצורך שעליו, שככה עליו החברה מתיישבת ועונה?
טל: קודם כל מבחינת החוק כיום לשמחתנו יותר צריך שירותי תרגום והנגשה.
מאיה: עדיין אין מספיק.
טל: עדיין אין מספיק אבל אנחנו עושים את זה, ובכנסים, אירועים, טקסים, לימודים כל מקום שצריך הנגשה אנחנו מספקים להם שירותי תרגום לשפת הסימנים ותמלול חי. שזה תמלול בזמן אמת, זה טוב גם לחירשים, גם לכבדי שמיעה וגם סתם לסבתא שקצת קשה לה לשמוע מה אומרים.
גיל: נהדר. אני רוצה לספר לצופים ולצופות שלנו שכבר רואים מי נכנסו לאולפן, אני רוצה לומר שיושבות איתנו חברות טובות שתכף נשמע את הסיפור שלהן, עטרת ראובינוף ואתי לנקרי, אני מקווה שאני אומרת נכון את שמכן. כן, יופי. אז עטרת את בעצם תדובבי לנו ותסמני לנו את מה שאתי תאמר במהלך השידור.
עטרת: זה יותר תרגום, זה יותר לתרגם היא אומרת.
גיל: מצוין, אני שמחה על התיקון הזה. אני אשמח אבל להבין נגיד מה ההבדל בין שני המילים שחשוב?
עטרת: דיבוב זה כאילו מאחורי הקלעים זה כאילו שרואים דמות ואני מדברת אבל את נמצאת מולי, אז זה לא מאחורי הקלעים.
גיל: הבנתי את ההבדל, יפה.
טל: היא לא דמות מצוירת שאנחנו עושים לה קול, היא מדברת ועטרת בסך הכל מביאה את הקול שלה, את הקול של אתי לביטוי.
גיל: במדיום הזה, לביטוי קולי, כן. יפה, אז עטרת ואתי יש לכן סיפור מיוחד בפני עצמו, סיפור אישי וככה כמו שאמרתי אתן חברות מאוד טובות, אני אשמח לדעת איך עטרת את הגעת לעסוק בתחום הזה של שפת הסימנים ובכלל בקהילה הזו של חירשים ואני אשמח לשמוע איך הגעת כי לא בטוח שהסיפור שלך דומה למה שמאיה וטל הציגו בהתחלה שזה מהבית.
עטרת: לא, האמת שהתחיל…
טל: שנייה רגע, אולי אני מציע שאני אתרגם בזמן שאת ואז תוכלי לדבר בחופשיות, ואני אתרגם להם.
גיל: כן זה כמו שתי שפות ביחד.
מאיה: השפה היא ממש לא מקבילה, לפעמים צריך ממש לשנות את כל המבנה, שפת סימנים היא בפני עצמה, שפה בפני עצמה וכשמדברים כאילו בשפה העברית אז זה נשמע אחרת אז ברדיו המאזינים בעיקר שומעים את תנועות השפתיים ואת נקישות אחת של השנייה ואוויר שיוצא וזה בעצם התנועות של שפת שסימנים שרצות כאן באולפן ומי שעם טלוויזיה פתוחה מרוויח לגמרי ומי שלא רואה את הריקוד הזה אז שיבין את הקולות.
עטרת: בשביל שהדיבור שלי יצא טבעי אז זה נראה שונה. אני מפסיקה, זהו אני מחביאה את הידיים קשה לי.
גיל: כן, אני מבינה. אז עטרת מעכשיו תתאר בשבילה.
עטרת: אנחנו כל הזמן ביחד ואנחנו רגילות אז זה קשה לה להפסיק לדבר בשפת הסימנים. בגדול בשירות לאומי לפני שש עשרה שנה בערך חשבתי שאני הולכת לעשות שירות לאומי לחירשים, להציל את העולם וטעיתי ביג טיים. הגעתי למקום ששילבו שמה חירשים והיה מעגל ענק של חירשים בקפיטריה, עצום. וכולם דיברו עם הידיים והידיים עפו…
גיל: כמו ריקוד כמו שמאיה אומרת.
עטרת: ואני עמדתי שם ובעצם אני הייתי החירשת כי אני לא הבנתי כלום ולאט לאט הבנתי שיש פה הערכה הדדית ושני הצדדים מרוויחים ונחשפתי לעולם מופלא, שמכאן והלאה פשוט התאהבתי בשפת הסימנים הזאת, רציתי להיות שם זה שינה את עולמי לחלוטין היה פה משהו הדדי לחלוטין. לא באתי להציל את העולם, להפך.
גיל: העולם הציל אותך?
עטרת: תשמעי, זה תרם לי המון, המון. והיום זה מאוד טבעי ומובן בשבילי ואני חייה ככה ובעצם החברות שלי ושל אתי זה ההוכחה לזה. אני אתן לה לספר.
מאיה: עטרת, אבל לי יש שאלה בתור מי שגדלה כבת להורים חירשים שנורא מעניין אותי איך אנשים שמגיעים מחוץ לעולם הזה מסתקרנים, מתאהבים בו… כאילו מה, תיארת את הרגע הזה של המפגש הראשוני אבל מה השאיר אותך שם בפנים בתוך העולם?
עטרת: זה משהו פנימי, זה פשוט תפס אותי והייתי אני. או שפשוט מצאתי מה לעשות עם הידיים שתמיד דיברתי על זה.
גיל: פתאום הייתה לזה משמעות.
מאיה: כמה שנים עברו מאז אותו שירות לאומי?
עטרת: אני חושבת חמש עשרה-שש עשרה שנים. היום זה חלק מהותי ממני.
גיל: וזו הייתה ממש בחירה מודעת לומר "אני נשארת בעולם הזה ובוחרת ללמוד שפת סימנים כמקצוע"?
עטרת: תראי, הייתי צריכה, זה היה בית ספר ברמה מאוד גבוהה והייתי צריכה בעצם תוך חודש בערך, חודש וחצי להיכנס לתרגם שיעורים כבר בתיכון, שיעורי פסיכולוגיה שיעורים ברמה מאוד גבוהה ולא ידעתי. אז הייתי חייבת להשתפשף מאוד מהר ולהיכנס לזה מהר. השיטה הכי טובה בעצם ללמוד זה דרך השטח. אז פשוט ישבתי על החירשים וכל הזמן אמרתי להם מה אתם אומרים ומה זה, ומה זה, שיגעתי אותם ולא עניין אותי כי רציתי לדעת. וזה עשה את שלו, למדתי את זה מאוד מהר והתמקצעתי בזה אחר כך.
גיל: בהקשר הזה, מאוד חשוב לי שתספרי מה את עושה היום, מה אתן עושות יחד. כי אתן ממשיכות את העולם הזה.
עטרת: זה יותר טבעי לי להסתכל עלייך ולסמן, למרות שזה עם קול. אם זה יצא קצת הפוך אז לא נורא, תוותרי לי. היום אני מתורגמנית מקצועית לשפת הסימנים וגם אנחנו עובדות ביחד בבית ספר של חירשים חינוך מיוחד עם בעיות נלוות, תספרי את מה אנחנו עושות.
עטרת מתרגמת את אתי:
הכרנו דרך העבודה, רק שנייה רגע. הכרנו דרך העבודה, עם הזמן כאילו היא הפכה להיות המתורגמנית שלי בכל מקום אפילו כשאני הולכת סתם אני מעדיפה אותה, אני מזמינה רק אותה ככה זה גם בתוך עולם הכדורשת זה נהיה ככה, יש קבוצה של חירשים שאני משתתפת בה, הכל בזכותה תאמיני לא לא הייתי משתתפת היא דחפה אותי לזה, היא דחפה אותי לזה והפכה את הכל לנגיש היא הייתה שם בכל מקום, באילת, במשחקי ליגה בכל מקום היא תרגמה. בכל מקום אז ככה זה נוצר.
עטרת: אני אספר קצת על הכדורשת באמת, טוב אתה יודע מה…
גיל: קבוצה שהקמת…
עטרת: אגוד הכדורשת זה דוגמה ומופת למוסד שפשוט מבין שנגישות זה דבר חשוב ביותר שיש, היה לי איזשהו רעיון ואמרתי אם אני אוהבת את הכדורשת ואני שחקנית בעצמי של קבוצה רגילה, קבוצה של שומעות ויש לי את האהבה שלי של השפת הסימנים ואת האהבה שלי של הכדורשת אז למה לא להקים קבוצה של חירשות בעצם, זה נראה לי הכי טבעי והגיוני. הילדים שלי שאלו אותי ״אמא, למה חירשות צריכות לקבוצה משל עצמן?״ שם הבנתי שבטח עשיתי משהו נכון, משהו אחד בטח עשיתי נכון, אמרתי להם אתם צודקים אבל העניין הוא בהחלט התקשורת בניהן, שיהיה יותר קל ויותר פשוט. אני צודקת?
עטרת מתרגמת את אתי:
התקשורת זה הדבר הכי זורם בקבוצה. יש בנינו סימנים וזה מה שחשוב ולא צריך… אני אומרת תזרקי את הכדור, הנחתה, זה פשוט מובן בנינו וזה נוח. זה מה שאתי אומרת.
גיל: איך זה מובן בניכן? אתן צריכות גם להיות עם העין הכדור, עם הידיים פנויות למסירה ולתפיסה גם לדבר בניכן והכל עם אותו איבר בעצם, עם הידיים.
עטרת מתרגמת את אתי:
זה בדם שלנו, זה ויזואלי. זה יותר קל בשבילי מאשר לשמוע-לראות, לשמוע-לראות בשבילי אני מרוכזת רק בשמיעה אני רואה את זה, אני חדת ראייה. יש לי תחושות ואני רואה את זה.
עטרת: אז מה שרציתי להגיד שבזכות אגוד הכדורשת… אני רואה שהוא מתרגם אז אני מחביאה את הידיים.
גיל: זה קשה לך. (צוחקת)
טל: גם לי מאוד קשה לדבר בלי הידיים.
גיל: ברור, ברור, ברדיו זה טוב לדבר עם ידיים, העניין הוא שכאן הידיים שלכם והפה שלכם אומרים דברים אחרים לפעמים כי את מנסה לדבר תוך כדי וגם הלעביר לה תוך כדי, מורכב.
עטרת: כן. אז הקמנו קבוצה של כדורשת של חירשות שזה היה מופלא ומדהים וכיף והייתה תמיכה. אגוד הכדורשת אמר מבחינתנו יש רווח לא רק, שיהיה תרגום בכל מקום לא רק בשביל החירשות אלא גם בשביל השומעות, שתהיה נוכחת שם מתורגמנית, אני מתורגמנית הרשמית של אגוד הכדורשת וכל מקום גם אם אין שם חירש אחד, יש שם תרגום בכל דבר שהוא חשוב ובטקס ובטורניר הבינלאומי באילת שהולך להיות במרץ עכשיו.
גיל: הנגשה ברמה גבוהה שהיינו יכולים לקוות לה בכל דבר אחר, בכל מקום אחר.
עטרת: ממש! זה פשוט דוגמה ומופת לכל התנהלות, תראי באגוד הכדורשת זה אומר שכל אחת יכולה וזה אומר שבאמת כל אחת יכולה.
גיל: כן.
עטרת: והיום לדעתי יש כבר שש קבוצות.
גיל: מדהים.
מאיה: תגידו, אבל יש לי שאלה. אנחנו מדברים על כדורשת ועל קבוצה סופר נגישה לחירשות ועל המשחק הזה ואני תוהה איך הייתה הילדות שלך בתור אתי, כן? בתור מי שנולדה חירשת.
עטרת מתרגמת את אתי:
יופי, בדיוק אני רציתי על זה, על זה רציתי לדבר. בגלל שהכדורשת זה מאוד נגיש ואיך שזה התפתח, זה באמת… אגוד הכדורשת הלוואי וזה היה כמו זה, זה משהו שגדלנו עליו כמו בקופת חולים, בבית חולים כל דבר, סידור קטן שאני צריכה לעשות להפוך את העולם כדי לבקש שיעזרו לי, שיתקשרו בשבילי. בגלל שבמזכירות אין נגישות, המזכירות היא יותר דרך טלפונים וזה קשה לי ומצד שני כל המשפחה שלי היא חירשת, זאת חוויה מדהימה, כולם מדברים שפת הסימנים. אתה מבין את זה, גם אצלך זה ככה, זה משהו שהוא טבוע בי, אני מודה על זה. אבל לאט, לאט….
מאיה: אבל את יודעת להגיד בת כמה את היית כשאת הבנת מה זה להיות חירשת כילדה?
עטרת מתרגמת את אתי:
זה מגיל אפס. ההורים שלי חירשים. אני ראיתי את זה, זה טבוע בי זה בדם שלי.
גיל: אני הרווחתי שיש תרגום, אני אומרת אני דווקא הרווחתי שיש מי שיתרגם.
טל: אתי, בשונה אלינו גדלה בבית נורמטיבי, רגיל כי בשבילה זה הכל רגיל. ההורים חירשים, המשפחה חירשת בשבילה זה טבעי. אנחנו החריגים.
מאיה: כן, העולם לא חירש.
גיל: אבל היא לא נתקלה, אנחנו בשיחת הפתיחה שלנו דיברנו על זה שלכם היו גם יתרונות וגם חסרונות מכך שאתם בעצם שונים מההורים שלכם בחוש השמיעה, אתי וההורים שלה באמת במובן הזה היו באותה הסירה מה שנקרא ולכן לא חוו את הפערים האלה בינם בתוך המשפחה.
עטרת מתרגמת את אתי:
שניכם כאילו עם הורים שומעים זה כמו… ההורים כאילו כמו של פעם, ההורים חירשים אני לא גדלתי ככה, זאת החוויה שלי. זה טבוע בי, ההורים שלי ואני אותו דבר, אותם אתגרים זה סוג של הזדהות, אצלכם זה שונה לא הייתה הזדהות.
גיל: אני רוצה שתספרו לי על העבודה בבית הספר, שתיכן. אני רוצה לשמוע אתי מה את עושה, עטרת מה את עושה ומה זה בכלל בית הספר לחרשים. אנחנו נספיק לדבר על זה מעט, נצא להפסקה ואחר כך נמשיך אבל תתחילו.
עטרת: זה לא בית ספר של חירשים. אחר כך נצא להפסקה ועכשיו נספר על העבודה בבית הספר. זה לא בית ספר של חירשים רגילים כמוני כמוך אותו דבר שבעצם ההבדל היחיד בנינו זאת שפה, זה בית ספר של חירשים עם המון בעיות נלוות כמו אוטיזם, פי די די, סי פי, המון המון בעיות נלוות וזה בית ספר שכולו חינוך מיוחד וצריך את ההנגשות המתאימות שלו בכל התחומים.
גיל: שתיכן מורות בו בבית הספר?
עטרת: רק שנייה רגע. אנחנו… מה אמרת?
עטרת מתרגמת את אתי:
הכל נגיש שם, שפת סימנים, מעלית בכל התחומים.
עטרת: אני מתרגמת לשפת הסימנים שם וגם אני בכובע שאני מסייעת לתלמידים וגם סטודנטים, אני בכל מני כובעים שם. אתי…
עטרת מתרגמת את אתי:
אני סייעת שם כבר שנים. זה כבר חלק מכל הפרויקטים…
גיל: אז תכף תספרו לי בהרחבה מה אתן עושות. אתי, את מלבד בית הספר עוסקת גם בתרגום לעיוורים חירשים.
עטרת מתרגמת את אתי:
נכון, חירשים עוורים. תרגום במגע. הם בעצמם יש להם תסמונת אשר, זה משהו גנטי, שבא עם החירשות, עם עיוורון. ואני עובדת איתם, עכשיו אני מבינה את המקום שלהם. כמו שאני גדלתי חרשית וכאילו לא הבנתי את זה עכשיו אני מבינה את המצוקה שלהם, הם מאוד… הנגישות בכל מקום גם להם אין ואני מתרגמת להם כבר קרוב לארבע שנים.
גיל: אז איך מתרגמים לאדם שהוא גם חירש וגם עיוור?
עטרת מתרגמת את אתי:
במגע. תרגום במגע. עם הידיים. יש סוג של… שדה הראייה שלהם בעצם מצטמצם, אז צריך לגעת בשביל להבין את זה.
מאיה: אולי לטובת צופי וצופות הטלוויזיה נוכל גם להדגים את זה.
גיל: אז היא נוגעת בי שפת הסימנים כלומר את הצורה.
עטרת מתרגמת את אתי:
כמו שלום, או מה נשמע, איך אתה מרגיש, הכל בסדר? ככה זה. אנחנו ממש מדברים.
גיל: אז זה אותם סימנים של שפת הסימנים פשוט עוברים בחוש?
עטרת מתרגמת את אתי:
אותו דבר. בדיוק אותו דבר לא צריך להגזים אם יש משהו…
עטרת: אוקיי היא הוסיפה ביטוים של עולם החירשים, מסומן הכונה מילים שמאוד צמודות לשפה העברית כמו שולחן, כיסא ופה זה מילים שהם יותר מביעות איזה שהוא משמעות במרחב ושיותר ציוריות…
מאיה: אפשר לומר אפילו שהסלנג של שפת הסימנים זה פה.
טל: השפה האמיתית.
מאיה: כן, היום יומית.
גיל: אז היא אומרת שמה ההבדל בין פה לבין ה… מה התחלתן להסביר לי על המסומן?
עטרה: וואי, זה כל-כך הרבה.
עטרה מתרגמת את אתי:
נגיד אני הולך הביתה זה מסומן, או לדוגמה שאומרים הביתה זה בעצם מסמן את שדה הראייה שמצטמצם כמו בציור.
גיל: לטובת מי שמאזין ברדיו, יש שתי אצבעות שהם מתחילות רחוקות אחת מהשנייה, הולכות ומצטמצמות עד לכדי מגע זו בזו.
טל: דמות מצוירת שמתרחקת. אז זה ההבדל בין בעצם שפת סימנים שאנחנו קוראים לה פה, האמיתית לעומת עברית מסומנת כי אם אני משתמש בסימנים בעברית אז "אני הולך הביתה".
גיל: כשאתה אומר אני אתה מצביע על עצמך, כשאתה אומר הולך אתה עושה ממש איש הולך עם האצבעות כפי שכולנו עושים.
טל: כמו שאתי הראתה לנו, הסימן הזה מגלם את כל המשפט. אני הולך הביתה, הופ.
גיל: באחד, בשתי אצבעות שהתחילו רחוקות אחת מהשנייה.
מאיה: אתי אומרת שזו שפת סימנים הרבה יותר עשירה ככה, אפשר פשוט לצייר את זה, זה לא מעוות זה האמיתית זה האורגינל, זה כמו שההורים שלי אומרים אני גדלתי לשפת סימנים פה של פעם, זו האמיתית.
גיל: אני רוצה שלסיום אנחנו נדבר על הסיטואציות שאתן בטוח נתקלות בהן ביום יום גם כחברות שאולי חורגות ממה שמקובל שאחת מקהילת השומעות והשומעים והשנייה מקהילת החירשים והחירשות אז תספרו לי קצת על איזה סיטואציה יום יומית.
עטרת: אני אתן לה, לה יש מלא. אתי אומרת, אני אתן לה. (צוחקים). אני בעצם חווה הרבה פעמים…
גיל: טל מתרגם לאתי ועטרת מדברת, כן עטרת.
עטרת: אני בעצם, תראי אנחנו חברות אין שום הבדל בנינו וזה רק שפה, ויש בנינו תקשורת מלאה, אז אנחנו הולכות למקומות ונכון אני מתורגמנית לשפת סימנים אבל בגלל שאני מאמינה בשוויון, ובנגישות ובכל הדברים האלה אז אני לא מתורגמנית עשרים וארבע שעות ביממה, כשאנחנו חברות אנחנו חברות, שוויון זה לשני הצדדים. את רוצה שוויון? אז תתמודדי. תשיגי את מה שאת רוצה, גם זה לא רק שאני אהיה כאן בכל מקום אז יושבים לדוגמה במסעדה, מיליון פעמים, סיטואציה יום-יומית ואז המלצרית ניגשת ואז היא אומרת לי: ״תתרגמי לי״,
גיל: אתי אומרת לך?
עטרת: אני אומרת לה, לא. אין מצב אחותי, תתמודדי. אתי אומרת שזה בהומור,
טל: בהומור.
עטרת: ברור בהומור, באהבה. אז היא אומרת ברור שהיא מתמודדת, בחורה חכמה אינטליגנטית, לוקחת את התפריט, מראה. הרבה פעמים המלצרים מאוד מתקשים ונלחצים.
גיל: ממה? מלראות אצבע מצביעה על התפריט?
עטרת מתרגמת את אתי:
בגלל שאני מנסה כאילו לא לעשות משהו עם הבעות פנים אלא להסביר לה קצת עם פנטומימה, אני רוצה פסטה ותה והן בשוק, הן עומדות בהלם. הפרצוף כאילו בהלם. כאילו בגלל ההבעות פנים שלי, אני רוצה להתאים את עצמי אלייך, תהיי קצת מחוברת אליי, קצת הבעות פנים, קצת פנטומימה, אפשר… בסין איך את מסתדרת? גם ככה.
גיל: נכון (צוחקת) אנשים מספרים לי על דברים מאוד מוזרים שהם עושים בחול כשהם מנסים להסביר למלצר או למלצרית מה הם רוצים לאכול אז זה לא חוויה כל כך מוזרה לרוב האנשים.
עטרת: אז אוקיי, אז המלצר רוב הפעמים נכנס להלם והרבה פעמים גם עונים להם באנגלית, אני לא יודעת למה.
גיל: (צוחקת) דיברנו על זה בתחילת התוכנית.
טל: כל הזמן.
עטרת: לא ברור… ואז היא מצליחה להגיד, אני רוצה תה עם עוגיות מה שהיא מזמינה ואז הם עוברים אליי ואומרים את זה בצורה… כי כמובן גם אני חירשית כי אני יושבת איתה ובדר״כ בצורה כזאת של ״מה את רוצה להזמין? (מדברת לאט)״…
גיל: עם מימיקה מוגזמת.
עטרת: מרגיש באמת… מרגיש מאוד נמוך, כי זה כל כך לא שם כי הרי צריך להיות טבעיים.
גיל: כן.
עטרת: מאוד נמוך ואז אני עונה רגיל ואני אומרת ״כן אני רוצה בבקשה את הסלט הזה והזה״ ואז היא מסתכלת עליי: ״את מדברת? אני לא מאמינה שאת מדברת״
גיל: ״וכל הזמן הזה שיתפת פעולה עם המחדל?״
עטרת: היא אומרת זה כאילו נס שבן רגע זה קרה. "את מדברת! את מדברת!" רגע, אתי אומרת שזה גם חוסר מודעות.
גיל: וודאי. זה הנכות של השומעות והשומעים.
עטרת מתרגמת את אתי:
זה חוסר מודעות, צריך להתרגל שיש חירשים ויש אנשים מדברים שפת סימנים, זה נורמלי.
מאיה: חשוב להגיד שהמשפט אני, את מדברת אני מדברת הוא גם שגוי מיסודו, כי חירשים מדברים…
גיל: מדברים, פשוט שפה אחרת.
מאיה: זה לא שהם לא מדברים וגם יש המון חירשים שמדברים עברית פשוט נשמעים קצת אחרת.
טל: מה שאני רק רציתי להוסיף, פה במקרה הזה הם היו המומים מזה שהיא חרשת.
גיל: כן.
טל: הרבה פעמים אם מזהים חירשים ושומעים שיושבים ביחד ואם הם היו מזהים שעטרת שומעת אז לצערי הם היו מדברים מעל הראש של…
גיל: בביטול מוחלט של אתי.
טל: תשאלי אותה מה היא רוצה, כאילו היא לא נמצאת.
גיל: ולכן זה יפה שעטרת מתעקשת בהתחלה שאתי במירכאות ובהומור כמובן שאתי תתמודד.
עטרת: אתי גם יודעת להגיד "תסתכל עליי, אני פה. תגיד לי."
עטרת מתרגמת את אתי:
כל הזמן אני אומרת אל תגיד לה, אני פה תדבר אליי יש בנינו… תתמודד איתי גם אני לא אוכל אותך שום דבר לא יקרה אנחנו יכולים להתמודד עם זה.
גיל: אתי ועטרת הרבה הרבה תודה לכן שהגעתן,
עטרת: בכיף.
גיל: אתן יכולות להישאר אתנו באולפן אם יש לכן דברים להוסיף בהמשך. איריס שלום לך.
איריס: בוקר טוב.
גיל: אז אנחנו נעבור לדבר איתך על החוויה האישית שלך ועל הניסיון שלך גם מעולם החירשות והיום כשומעת. אז את בעצם עברת מה שנקרא ניתוח להשתלת שתל השבלול, נכון?
איריס: כן.
גיל: אז תספרי לי קצת על הניתוח הזה גם ברמה של איך את זוכרת את זה בתור חוויה כשמישהו בא ואומר לך ״יש טכנולוגיה חדשה, אפשר להשתיל משהו ולשמוע״?
איריס: קודם כל אני חייבת לציין שברגע שאת אמרת שאני שומעת אז אני מוכרחה מוכרחה להעביר את המסר שלי לאומה: מושתלי שתל שבלול לא הופכים לשומעים טבעיים, שומעים רגילים.
גיל: תודה, אתי אומרת תודה שאת אומרת את זה.
איריס: אמרתי שאם יש דבר אחד שאני אוכל לתרום שאני באה היום כמסר לאומה זה בדיוק המסר הזה, הוא נורא נורא נורא חשוב. חשוב משום שמושתלים אכן מקבלים את היכולת לשמוע מחדש, אך זה באמת לא הופך אותם לשומעים רגילים אלא לכבדי שמעיה משודרגים,.
גיל: כן
איריס: הם עדיין מתקשים בסביבות רועשות ומאתגרות שיש ריבוי דוברים, שיש מרחק מהדובר,
גיל: הד גדול.
איריס: שיש אקוסטיקה גרועה. והם עדיין נאלצים להיעזר באביזרי עזר, בתרגום, או בתמלול או בשיטות נוספות.
גיל: זאת אומרת שזה לא נגמר שם בניתוח הזה.
איריס: לא נגמר בהחלט ומאוד חשוב שיבינו שעדיין אדם מושתל נזקק לעזרה ולתיווך.
גיל: כן.
מאיה: איריס, באיזה גיל עברת את הניתוח?
איריס: בגיל 37. אובחנתי כבעלת ליקוי שמיעה חמור עמוק מגיל חצי שנה. ובגיל 37 הושתלתי. עברתי שתל בצד אחד, שנה לאחר מכן שתל בצד שני. אני יכולה להגיד שלפני הניתוח אני הגעתי למצב שבאמת חלבתי ממש עד הטיפה אחרונה את מכשירי השמיעה הרגילים שהיו לי, שבהם נעזרתי בשילוב עם קריאת שפתיים לאורך כל השנים.
מאיה: וגדלת בסביבה שומעת?
איריס: גדלתי בסביבה שומעת לחלוטין, בקיבוץ בדרום. לא היה שם אף חירש למעט אחי הקטן וזה באמת היה בידוד חברתי מוחלט.
גיל: זה מעניין, איך הייתה התקשורת?
איריס: החיים בחברה שומעת ללא שום אדם לקוי שמיעה בסביבה הם מאוד מאוד לא פשוטים, הם מצריכים התמודדות יום יומית מאוד אינטנסיבית במיוחד בקיבוץ של פעם, בלינה המשותפת ש-24/7 אתה מוקף באנשים שומעים, בפינג פונג של שפתיים…
גיל: של התרחשות.
איריס: ופשוט העיניים שלך מתרוצצות בכל הכיוונים. עכשיו צריך להבין שהתקשורת שלי נשענה על קריאת שפתיים. ובלי קריאת שפתיים לא הבנתי דיבור, הייתי צריכה להפעיל הרבה יכולת ניחוש ואינטליגנציה כדי לקבל רמזי שפת גוף שיתמכו בכלי השפתיים.
גיל: כן.
מאיה: את יודעת להסביר לנו, לאנשים ששומעים את ההבדל התהומי הזה בין להיות לפני הניתוח לאחרי הניתוח?
איריס: אני יכולה להגדיר את זה בשתי מילים: ״רעידת אדמה״, עבורי. אבל שוב אני מוכרחה לסייג, ההבדל בין הלפני לאחרי השתלה הוא שונה מאדם לאדם שעובר את הניתוח הזה.
גיל: כן.
איריס: זה תלוי בגורמים קודמים כמו יכולת וזיכרון שמיעתי ופרמטרים כמו יכולת למידה וכו׳, במקרה שלי זאת הייתה פשוט רעידת אדמה, עכשיו למה אני אומרת את זה? עד לניתוח הייתה לי תחושה שאני פשוט "שם", ביציע צופה בהצגה של החיים ואני לא שם אני לא בהתחרשות הזאת של החיים.
גיל: לא מעורבת.
איריס: בדיוק ופתאום לאחר השתל אני פתאום נזרקת בבת אחת לאמצע הבמה אני לוקחת תפקיד פעיל, יש לי אמירה יש לי פתאום אפשרות לגשת לחיים לשלל האפשרויות שהם מציעים ולהחליט מה אני רוצה לעשות עם זה.
גיל: כן.
איריס: וזה כמו שמושיבים אדם רעב מול שולחן מלא כל טוב ואומרים לו תבחר, הוא לא יודע מה לעשות הוא מתחיל לזלול מכל הבא ליד עד שהוא מקבל כאב בטן, עושה את ההפסקה, חושב לעצמו ואז לאט לאט,
גיל: חוזר להשתתף.
איריס: הוא בוחר את מה שמתאים לו וזה מה שקרה לי. ביום יום זה מתרגם לזה שעשיתי שינויים בכל תחומי החיים שלי, החל מדבר מאוד פיזי כמו לבוש, הייתי פשוט עד אז עם בגדים מאוד גדולים, לא יודעת, איכשהו החבאתי את עצמי ופתאום ככה הלכתי עם סטייליסטית ועשיתי מסע קניות והתחלתי להראות אותי.
גיל: כן, והרגשת שזה חלק מהזהות החדשה שאת מרגישה פתאום?
איריס: כן. ועבודה… עבדתי בספרייה…
עטרת: היא אומרת אולי תנסי שפת סימנים תגלי עוד עולם.
איריס: כן.
גיל: אני רוצה לצרף לשיחה שלנו את גילה קודוביץ שהיא מומחית קלינית לשתלי שבלול וקלינאית תקשורת קצת לשמוע על ההיבטים הרפואיים גם של שתל השבלול, שלום לך גילה.
גילה: שלום רב.
גיל: אז את מצטרפת לשיחה מאוד ערה בנוגע לכל מה שקורה כאן בעולם החירשות וגם בעולם השפת הסימנים ואיזה שפות וגם הטרמינולוגיה שאנחנו כל הזמן חוזרים אליה מי שומע ומי כבד שמיעה, מי מדבר ומי מתורגם ומי מדובב. אני רוצה שאת תתני לנו את ההיבטים היותר רפואיים בנוגע לשתל השבלול. אז תספרי קצת על איזה מקרים יש ומתי בכלל אפשר לעשות את הניתוח הזה, את השתל הזה.
גילה: בואו נתחיל בדבר הבסיסי ביותר שאיריס בעצם הזכירה, שהשתל נועד למי שלא יכול ליהנות ממכשירי שמיעה, כלומר במילים אחרות לא יכול לקבל מספיק הבנת דיבור באמצעות מכשירי שמיעה רגילים, וכמובן שאז ברגע שמחליטים שבן אדם באמת צריך פתרון טוב יותר או איזה שהוא פתרון אחר אז מנסים לבדוק אם מועמד לשתל השבלול, בא צוות רב תחומי שבודק אם זה לבדוק את הפיזיולוגיה, את המבנה, אם יש שבלול שאפשר להשתיל אליו, אם יש עצב שיכול להגיב ומבחינה רפואית, ועוד דברים שהדבר העיקרי הוא באמת כמות התועלת או ההנאה ממכשירי שמיעה.
גיל: גילה, את יכולה אולי לומר לנו מה בדיוק קורה בניתוח הזה? כי זה נשמע די מדע בדיוני למי שלא מכיר את…
מאיה: את איך שהמוח עובד, את איך שמערכת השמיעה עובדת את איך שהקשרים החשמליים האלה נוצרים בתוך המוח ויוצרים אצלנו את השמיעה.
גיל: את האופן שבו אנחנו מפרשים בעצם את התדרים או הגלים האלה שמגיעים למוח.
גילה: בגדול אז מה שקורה, בירידה עצבית מירב הליקוי הוא בעצם בשבלול, באוזן הפנימית שלנו ובשבלול יש לנו תאי חישה שאמורים להגיב והם פגועים ואנחנו בעצם בעת הניתוח מחדירים אלקטרודות לתוך השבלול, שבאות לעקוף או להחליף את תאי החישה הללו ולהעביר את הגרייה, את השמיעה בעצם ישירות לסיבי השמיעה שיעביר את זה הלאה אל מרכז השמיעה במוח.
גיל: אז בעצם אם אני רוצה לומר את זה לקהל הפשוט, או לעצמי, זה בעצם אנחנו שומעים דרך המוח, לא דרך האוזן.
מאיה: נכון, בהחלט.
גילה: אנחנו תמיד שומעים דרך המוח כי הפענוח שלנו, מרכז השמיעה שלנו בסופו של דבר הוא במוח כמו בהרבה דברים פיזיולוגים אחרים.
מאיה: האוזן היא איבר החוש הקולט.
גילה: איבר החישה. האוזן מעבירה את המסר המוח מפענח.
גיל: אז אחרי שעשינו את הניתוח הזה ועבר בהצלחה, יש כמו שאיריס כבר אמרה הבדלים בין איך שאנשים מקבלים את השתל, אני מנסה לדמיין איך אתם שומעים, או לא בדיוק אמרנו ששומעים זו לא ההגדרה הנכונה אני רוצה להבין אם זה באמת נשמע מתכתי או כמו שאת אומרת יש אלקטרודות. יש…
עטרת: זה פשוט חלק שעוזר לשפר את השמיעה, זה מה שאתי אומרת.
גילה: צריך להבין שהאוזן, בעצם האיבר המפותח, בעצם המורכב ביותר בגוף האדם ורק בשבלול אנחנו בעצם באופן… בכללים, אני אפרט את זה, אנחנו שומעים בין עשרים לעשרים אלף הרץ׳ מבחינת תדירויות, שאם הייתי צריכה להכניס לתוך השבלול אלקטרודה שמחולקת לעשרים אלף אזורי תדירויות אני צריכה שבלול מאוד מאוד מאוד גדול.
גיל: כן.
גילה: אין לי מקום לכל כך הרבה אלקטרודות.
גיל: את אומרת שהשבלול מצמצם מראש את המנעד?
גילה: כן. המנעד שלנו כרגע הוא מאוד מפותח, הוא דווקא מאוד יפה כי אנחנו יכולים לחלק ולא להיות תלויים במספר האלקטרודות ולחלק ל… נכון להיום יש 135 אזורי תדירויות בתוך השבלול שמחולקים, בעצם חילקנו ל-135 אזורים באמצעות 16 אלקטרודות בלבד. כך שזה מנעד מאוד יפה או חלוקה-רזולוציה מאוד יפה של הצליל כבר… אבל זה אף פעם לא מחליף אוזן.
מאיה: תגידי, גילה. יש משמעות לגיל שבו עוברים את הניתוח?
גילה: בוודאי. המחקרים מראים שישנו גיל קריטי, יש מחלוקת לגבי מהו הגיל הקריטי שאנחנו יודעים ורואים בפועל שאם משתילים את התינוק ככל שהוא צעיר יותר, מתחת לגיל שנתיים ומשתדלים אפילו עד גיל שנה אם אפשר מבחינה רפואית אז אנחנו רואים שהילד מפתח שפה ומגיע לעקומות הנורמליות של התפתחות שפה ודיבור.
גיל: ובישראל זו מדיניות שהיא מאוד פרו הניתוח, נכון?
מאיה: כן, מעודדים את זה גם בסבסוד.
גילה: בוודאי, משרד הבריאות ממן ניתוחים, ולהפך לילדים אנחנו יכולים לבקש שני צדדים מיידית בניתוח סימולטני, במימון משרד הבריאות.
גיל: הרעשים ברקע אני רוצה להגיד הם מבחינתי… בדרך כלל אני ממש מבכה עליהם, אבל במשדר המסוים הזה אני אומרת "וואלה המאזינים והמאזינות יכולים להתמודד עם הקושי בשמיעה".
טל: עם קצת רעש.
גיל: כן, כדי להבין את הקשיים שכנראה כמו שאת ניסית להסביר מקודם, איריס על כבדי השמיעה שהם לא שומעים מוחלטים.
טל: טל שואל אותך שאלה פה.
גילה: כן טל.
טל: מבחינת הילדים שמופנים לעבור את הניתוח הזה, האם את בתור קלינאית תקשורת ממליצה גם על משהו יותר הוליסטי, זאת אומרת גם ללמוד שפת סימנים? או דוגלים בשיטה של אימוני שמיעה בלבד אפילו לא קריאת שפתיים? הייתי רוצה לדעת את הגישה שלך.
גילה: או זה משהו מאוד… תראה, הגישה שלי אומרת שכל ילד הוא עולם בפני עצמו וצריך להתייחס אל הילד כאל עצמו ולכל הבעיות שמקיפות ונכללות בבעיה. אם אנחנו יכולים לתת לילד באמת מיידית שיקום שמיעה ולעזור לו ולשמוע ולאפשר לו לשמוע, אז אני דוגלת בשמיעה כמובן עם קריאת שפתיים תמיד,
גיל: אתי גם רוצה להוסיף?
גילה: ולא בשיטה הכוללנית של שפת הסימנים כי אני חושבת שצריך להתמקד בשפה השומעת אם הוא כבר שומע, אבל אם הילד לא מצליח לשמוע ועד שהוא יצליח לשמוע צריך לתת לו איזשהי שפה. איזושהי אפשרות לשמוע.
טל: אז את לא שוללת את שפת הסימנים?
גילה: בכלל לא, אני חושבת ששפת הסימנים מאוד חשובה למי שלא יכול להנות משמיעה ולא יכול לקבל מספיק שמיעה.
טל: כי ילד חירש…
עטרת: אתי אומרת, מה? אני כל כך נהנת, מה איתי? הנה אני ההוכחה לזה. שמיעה זה כאילו…
גילה: בוודאי, שמיעה זה מאוד חשובה.
עטרת: אם מתמקדים רק בשמיעה זה כאילו שוללים לגמרי ושמים בצד את כל הקטע של החירשים עצמם, זאת התרבות, תרבות מדהימה וצריך לחשוף אותם לזה.
גילה: זה כמו להוסיף שפה, אני לא נגד להוסיף שפה אבל אני חושבת שמאוד חשוב לעבוד על השפה הרגילה שהילד יוכל להיות בין אנשים שומעים, אבל אני לא שוללת אף שפה ואני חושבת שאם אפשר לאפשר לילד בינתיים עד שאנחנו משקמים את השמיעה שלו איזשהי דרך לתקשר, אז למה לא?
גיל: גילה אקודוביץ, תודה רבה לך שהצטרפת אלינו לשיחה.
מאיה: יש, יש! (צוחקת)
גיל: תודה רבה אנחנו נמשיך כאן. להתראות.
גילה: שבוע טוב.
גיל: איריס רצית להגיב על מה שגילה אמרה וגם יש לי שאלה אלייך לגבי שיעורי השמיעה שאחר כך היית צריכה לעבור ואולי עדיין אחרי השתל.
איריס: כן בהחלט, רק חשוב לי שוב מסר מאוד מאוד חשוב נוסף, יש איזה שהיא נטייה לראות שתי קהילות נפרדות, חירשים מסמנים ומושתלים ואני מודה שקיים איזשהו דיון ציבורי וויכוח והרגשה שבעצם אחד לא מכיר בשני או אחד שולל את השני ומאוד מאוד חשוב לשים את הדברים כפי שהם באמת. כיום אני חושבת שהגישה הולכת לכיוון האמצע, וזו גישה מאוד מאוד נכונה. אני יכולה להעיד שאני עצמי מניסיון שלי בעבר לפני עשר שנים שרק הושתלתי הייתי מאוד מאוד בעד השתל והשתל, ובכלל מה שפת סימנים, הרי יש תינוקות שנולדים אז למה לא לתת להם את ההמצאה הטכנולוגית הנפלאה הזאת ששמה שתל ושיוכלו פשוט לשמוע, למה לעשות להם את החיים קשים? עם הזמן אני הבנתי שהדברים הם לא בדיוק כך, זאת אומרת אפשר כן בהחלט לשלב את שני הדברים ויש בהחלט צורך להכיר במקום של כל גישת תקשורת. יחד עם זאת גם החירשים צריכים ללמוד לקבל את העובדה ששתל היא המצאה טכנולוגית שבאה לשפר ולתת לנו אפשרות.
עטרת מתרגמת את אתי:
אין לי בעיה עם שתל, אין לי בעיה. אחיינים שלי גם מושתלים.
איריס: אני יודעת אבל צריך פשוט למתן את הגישה ולהבין שאנחנו לא שני מחנות שונים, אלא עובדים ביחד.
גיל: ממש אמירה לסיום.
מאיה: רק לומר, שכל הדיון הזה שמתחולל כאן הוא בעצם סערה סוציולוגית.
איריס: הסערה הסוציולוגית הזאת קיימת תמיד.
מאיה: לגמרי, בכוס התה, והשאלה הגדולה היא המתח שבין נרמול נקרא לזה לבין הכרה בשונה או בהקהילה או בתרבות שהתפתחה וזה דיון שהוא מתקיים בארץ ומתקיים בעוצמה ובצורה גדולה הרבה יותר בחו״לֹ ובארה״ב בעיקר.
גיל: אני מקווה שנספיק לדבר על זה גם כשנדבר על קהילת החירשים והחירשות.
מאיה: אני יכולה לחבר אתכם לאחותי ואני יכולה מהמשפחה שלי שהם חירשים ואחיינים שלי הם נולדו חירשים והם גם מושתלים, חשוב לי שהם ייחשפו באופן מלא לשפת הסימנים שהם יוכלו להשתתף באופן מלא בכל החוגים של החירשים וכל הדברים וזה מה שהתעקשתי, שתל זה עוזר לשמיעה יותר טובה אבל התפיסה בריאה, זה מה שחשוב לי.
גיל: אני רוצה להגיד תודה לכולכם, הרבה הרבה תודה שהגעתם לאולפן, תודה לעטרת ראובינוף, לאתי לנקרי, לגילה קודוביץ שדיברה איתנו בטלפון, ולאיריס סינגלי תודה רבה שהגעת.
בשעה הקודמת התחילה כאן שיחה סוערת בנוגע… את אמרת יפה, הסוציולוגיה של כל עולם החירשות והשומעים וכבדי השמיעה ויש הרבה… יש איזה קשת רחבה וזה לא דיכוטומי וגם את זה חשוב להבין. אני רוצה שקצת נבאר את הדיון הזה… וניתן בו הבנה למי שלא נמצא ביום יום ובשגרה בתוך השיח הזה.
מאיה: אז אולי נתחיל מזה שחירשות היא בעצם לקות או מום, יש כל מני אנשים שיכעסו עלי על ה…
טל: נכות, מגבלה.
מאיה: שמאגדים סביבם קהילה שלמה ותרבות ואין הרבה מקרים כאלה אני חושבת בסוציולוגיה האנושית בכלל שמתפתחת ממש תרבות, שפה, הומור, קהילה שלמה של חברויות סביב נכות. אז קודם כל זה יוצר קהילה סגורה, והקהילה הסגורה הזאת היא קהילה שיש לה מאפיינים מדהימים, מיוחדים אחרים וכאן ישבה איתנו בשעה הקודמת אתי, בחורה חירשת שאומרת "אני כמי שגדלה חירשת בבית להורים חרשים מאוד רוצה לשמור על המאפיינים האלה ויש לי פחד מאוד גדול מהטכנולוגיה הזאת שמצד אחד מביאה נפלאות לעולם ועוזרת לילדים שנולדים חירשים לשמוע, לרכוש שפה ולהשתלב בקהילה השומעת." היא אומרת "אני לא רוצה לוותר על הסממנים התרבותיים שלי, למה שהחברה כולה לא תתאים את עצמה אליי? למה ההתאמה נמצאת רק על כתפיו או כתפיה…"
גיל: או שנגיע לאיזה עמק שווה ליכולת לתקשר באמצע, היא לא חייבת להיות פוסלת כל הזמן את האחר.
טל: אבל החברה מסתכלת על האדם החירש כפגום, כמקולקל שצריך לתקן אותו.
מאיה: לנרמל.
גיל: לנרמל.
טל: לנרמל אותו, הלקוי שמיעה… סיפרתי לך אתמול שהחירשים לא אוהבים את הביטוי לקוי שמיעה ובשפת הסימנים, עכשיו אנחנו לא בטלוויזיה אז אף אחד לא רואה אז אולי נתאר את זה ברדיו, זה הסימן בשפת הסימנים ללקוי זה כזה.
מאיה: שזה שני אגרופים צמודים שעולים למעלה.
טל: שני אגרופים צמודים שעולים למעלה. ועוד משמעות של הסימן הזה, זה שבור, מקולקל.
גיל: רציתי לומר שזה נראה כמו לשבור מקל, ענף של עץ.
טל: בדיוק, זאת אומרת משהו שבור, לקוי שמיעה ואומר "אני לא לקוי, אני בן אדם. אז אני לא שומע, אבל אני בן אדם בדיוק כמוך."
גיל: נכון ואנחנו נדבר עוד קצת על הקהילה הזאת, אל"ף זה אחד הדברים שמאוד מאפיינים אותה, באמת החוסר ההבנה או התחושה שלא מבינים האנשים במירכאות רגילים, נורמליים. וזאת תחושה מאוד קשה ועדיין אבל אני רוצה להגיד שמה שמאפיין את הקהילה הזאת זה מאוד מיוחד כי יש סביב השפה הזאת והסוג תקשורת הזה גם הרבה מאפיינים תרבותיים נוספים לא רק שפה שנוספו ומאפיינים את הקבוצה הזו של אנשים, של חירשים וחירשות.
מאיה: אז אולי טל תספר קצת על דם חירשים והביטוי הזה בשפת הסימנים ובכלל.
גיל: דם חירשים אגב ראיתי אותך מסמן מקודם למאיה, זה מעין מעבר על הוריד, אותו וריד שלוקחים את הדם בבדיקות דם.
טל: דם חרשים. גם אתי דיברה משהו על דם.
גיל: נכון, "זה בדם שלי".
טל: ״זה בדם שלי״, כן חירשים מזדהים כקבוצה, קבוצת מיעוט, מיעוט לשוני. כמו יהודים כמו ישראלים בחו״ל כמו כל אומה אחרת, אז גם החירשים הם סוג של עם וחירשים ישראלים מסתדרים מאוד טוב עם חירשים אחרים בעולם. מקודם אתי אמרה "מה היית עושה במסעדה בסין?" אז היא בסין פוגשת אדם חירש סיני שדובר שפת סימנים סינית שהיא שונה לחלוטין משפת הסימנים הישראלית.
מאיה: או! בוא נפריך את המיתוס הזה, שפת הסימנים איננה בינלאומית.
טל: ממש לא. וכולם אומרים "חבל".
גיל: יש מספר סימנים שכן, אבל.
טל: סימנים אייקונים, למשל כמו שולחן או כדור…
גיל: כן, או לידה שזה מתרחש בכל העולם באותה צורה.
טל: אז יכול להיות שיהיה דמיון אבל סימנים מופשטים, אבא, אמא.
גיל: כן.
מאיה: סימנים מופשטים הם תמיד תלויי שפה ותלויי לשון, תחשבי למשל על צבעים. הצבע סגול הסימן של ובעברית זה סגול, ככה אני מסמנת לגיל. זה מתחיל באות סמ"ך, ונגמר באות למ"ד. זה לגמרי סימן שהוא תלוי שפה, הוא תלוי אותיות הוא תלוי מילים. ולכן לכל שפה יש שפת סימנים משלה אבל חשוב להגיד שהסממנים הקהילתיים האלה הם… לחירשים יש צורות בילוי שונות, יש להם מועדונים תרבותיים שהם נפגשים בהם ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה ועושים מסיבות על כל חג וכל סיבה היא סיבה למסיבה.
טל: ומטיילים בכל העולם.
מאיה: ומטיילים לגמרי, בארץ ובחו"ל.
גיל: אמרת מסיבות, השאלה המתבקשת שלי, אם מסיבות עם ריקודים?
טל: יש מוזיקה.
גיל: יש מוזיקה?
טל: כן.
מאיה: יש מוזיקה, הרבה פעמים יש במועדונים מין ריצפת פרקט שמעבירה את הבאסים,
גיל: ורוקדים לפי זה?
מאיה: ואז אפשר לחוש את הקצב.
גיל: מצד שני מה הבעיה לרקוד בלי מוזיקה? זה אדיר! הרי… סליחה, אבל גילוי נאות אני עושה את זה בבית כל הזמן, זה לא הכרחי מה הקונספט מוזר? אולי אנחנו מוזרים.
מאיה: אני אגיד עוד מיתוסים שצריך להפריך בנוגע לחרשים, קודם כל השקט. איפה שנמצאים חירשים, אין שקט.
טל: אין שקט.
גיל: מה שחווינו באולפן בשעה הקודמת, עם ה… (מדגימה קולות של תרגום)
טל: זה לא רק זה,
גיל: אז מה?
טל: זה החוסר מודעות לרעש שאת מפיקה ולא רק מהגוף אז גורם לך לטרוק את הארונות שבמטבח מאוד חזק (גיל צוחקת), או להחליט ביום חמישי בשעה שתיים בלילה, להוציא את המיקסר ולעשות עוגה כי למי זה מפריע?
מאיה: (צוחקת) אין ילד שומע שגדל להורים חירשים שאין לו חווית התעוררות בשעה משונה…
טל: מהמיקסר או מהשואב אבק (צוחקים).
מאיה: אז כן חרשים מייצרים המון, המון רעש.
גיל: רגע, זה נשמע שגם חירשים לא ישנים בלילה לפי מה שזה נשמע (צוחקים).
מאיה: תראי השקט נמצא הוא פשוט נמצא אצלם בראש.
טל: כן, גם אצלם בראש נראה לי יש רעש.
מאיה: אז זה גם אחד המאפיינים של הקהילה, ובאמת… אני יש לי איזה תפיסת עולם, אני לא יודעת אם היא מגובה מחקרית כי לא מצאתי את המחקר שעוסק בזה אבל אני חושבת שחירשים יש להם יכולות מופלאות להבין שפת גוף במרחב בצורה הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו מצליחים להבין, ממש יכולים לחוש במצב הרוח של האדם שנמצא מולם לפי שפת הגוף שלו.
גיל: כן? גם אתה חווה את זה ככה, טל?
טל: כן.
גיל: מה, ממש מהבעות הפנים? שפת הגוף אפשר לקרוא? הם כל כך מאומנים בזה?
טל: השפה היא לא רק שימוש בידיים והזזתם. השפה היא מכלול, היא המימיקה, התזוזה של הגוף, מיקום הסימן במרחב.
מאיה: אפילו הצורה שבה אדם עומד או יושב והדרך שבה הוא מפנה את הראש שלו כלפייך היא סימן מבחינת היכולת לחוש את מצב הרוח ואת הנגישות של אותו אדם כלפייך או כלפייך.
טל: וגם אמרה אתי מקודם על הראייה שלה, שהראייה שלה המרחבית היא יותר טובה למשל חירשים הם נהגים מאוד טובים כי הם מסוגלים לראות מעבר למה שאנחנו רואים, זאת אומרת אם עכשיו יעמוד פה מישהו וינופף ביד…
מאיה: מחוץ לשדה הראייה שלך או קצת מאחורי האוזן,
טל: רוב הסיכויים שלא אשים לב. אם יעמוד פה אדם חירש אוטומטית הוא יבחין ויסתכל.
מאיה: יבחין במשהו, כן. והדבר השני שיש לי לומר שזה עוד טעות נפוצה שלרוב אנשים אומרים לי טוב ההורים שלך חירשים הם בטח קוראים המון ספרים, ומשקיעים בעולם הקריאה. אני חושבת שבעבור חירשים השפה הכתובה היא בעיקר צורות גרפיות של אותיות שנועדו להעביר מידע אינפורמטיבי, מסרים ושאני זוכרת ממש מאז שאני קטנה מכיתה אל"ף שהמורה מסבירה ואומרת תקראו בלב. אז היכולת הזאת לקרוא בלב היא לדמיין את עצמי שומעת את עצמי, מקריאה לעצמי סיפור.
גיל: כן.
מאיה: ולחירשים אין את היכולת הזאת היות והם מעולם לא שמעו את עצמם קוראים לעצמם ובקריאה יש משהו שהוא הרבה יותר קשור לשמיעה מאשר לראייה, משהו מתנגן הוא מצלצל, לחירשים משתמשים בקריאה כדי לקרוא כותרות, בעיקר אקטואליה, להעביר מסרים ומידע אחד לשני אבל השפה הכתובה היא מהם והלאה כאילו… הרבה פחות שימושית ומעניינת בטח בעולם של פיקשן וספרות שכזאת. מעטים החירשים שאני מכירה שהם אוהבי ספר ברמה…
טל: אני מכיר כמה קוראי ספרים, אבל כן. צריך להבין שהקריאה היא בעברית ועברית היא בדרך כלל שפה שנייה. וזה תחביר של עברית ולא של שפת הסימנים אז זה קשה לקרוא לפעמים.
גיל: הקהילה הזו הולכת וגדלה בזכות אולי אמצעים טכנולוגים נוספים שכל הזמן מתחדשים ונכנסים בעולם אז אם עכשיו יש וידיאו צ׳אט ואפשר לשוחח עם אנשים בעולם, תספרו לי קצת על זה אולי זה איזו פריבילגיה שהשומעים והשומעות מפספסות?
טל: אני חושב שגם השומעים נהנים מהמהפכה הטכנולוגית אבל כן…
גיל: כן, זה שונה.
טל: כבר אמרנו למרות ששפת הסימנים היא שונה מבין מדינה למדינה ותרבות לתרבות הרי גם למשל בארה״ב ובאנגליה שבשניהם מדברים אנגלית, שפות הסימנים הם שונות. שפת הסימנים הבריטית ושפת הסימנים האמריקאית הן שונות לחלוטין.
מאיה: כי זה מאוד תלוי תרבות.
טל: כי זה תלוי תרבות, בדיוק. אבל הפייסבוק בעיקר ושיחות הוידיאו הביאו מצב שאנשים חירשים בארץ מוצאים חברים בגרמניה, בצרפת והם פשוט גם לא צריכים לעשות יותר בשביל לטייל בעולם פשוט מוצאים חבר חירש בברלין ושבוע אחרי זה נשכבים לו על הספה.
גיל: קאוץ׳ סרפינג, בקהילה של החרשים.
מאיה: טל דיבר באמת על המאקרו ואני כל הזמן חווה את זה במיקרו, אני זוכרת כשהיינו קטנים ההורים שלי היו מבזבזים אחרי הצהריים שלמים בלתור אחרינו ולהבין אצל איזה חבר אנחנו נמצאים בשעות אחר הצהריים לפני שהם פונים למשטרה ומנסים לאתר אותנו ובעצם כל פיתוח טכנולוגי כזה שנכנס לחיינו, היה ממש מהפכה. אז אצלי אי אז בשנות התשעים זה התחיל עם הפקס.
טל: נכון.
מאיה: לסבתא שלי בתל אביב היה מכשיר פקס, להורים שלי בחיפה היה מכשיר פקס היינו מתקשרים לסבתא בתל אביב להודיע לה איפה אנחנו נמצאים והיא הייתה שולחת פקס להורים ואז המסר היה מגיע ממש כמעט כמו ביונת דואר.
גיל: (צוחקת) מתל-אביב לחיפה וההורים שלך היו יודעים לא לחפש אותך.
טל: ואז חזרה.
מאיה: ואז אני אומרת, הפיתוחים הטכנולוגים שבאמת עברו לביפר ומשם לאבא שלי היה פלאפקס, ואז טלפון נייד הם שינו את עולם התקשורת בין שומעים לחירשים בצורה כזאת שפושט שנפתחו השערים, נמסו החומות. ואפשר לתקשר כל כך בקלות, אנחנו עם ההורים שלנו במהלך היום דרך אס אם אסים, ווידיאו צ׳אט והם אחד עם השני. חירשים מבזבזים שעות…
טל: על טלפונים?
מאיה: על טלפונים בצורה שהיא לא תתואר. (גיל צוחקת) אפרופו נגישות אולי זה גם המקרים היחידים שבהם המדינה ממש הכירה בנכות ויש סל תקשורת לאנשים חרשים שהם יכולים לרכוש פעם בכמה שנים אמצעי תקשורת מתוך הבנה שהמקום הזה הופך את החיים שלהם לקלים יותר ונגישים יותר.
טל: אבל אם אנחנו כבר מדהים על מה שהמדינה נותנת,
גיל: כן כן.
טל: יש לי עוד משהו לתת, לאתי למשל שהיא צריכה ללכת ולעשות סידורים, יש 45 שעות של תרגום בשנה.
גיל: בשנה?
טל: 45 שעות תרגום בשנה. עכשיו תביני שהיא לפעמים צריכה לוותר כי אם היא צריכה משהו בעבודה, ישיבה בעבודה או ללכת לתקן את הטלפון שלה באורנג׳, או ללכת לרופאה אז יש לה 45 שעות שהיא יכולה לקבל מתורגמן שילווה אותה במימון המדינה.
גיל: זה ממש מעט ואני מניחה שהמדינה לא מספיק דואגת שהיא תפגוש שם אדם שיודע את שפת הסימנים ולכן היא תצטרך לממש את 45 השעות האלה ואם לא יותר.
טל: נכון. התקנות היום מדינת ישראל, מבחינת תקנות הנגישות וחוקי הנגישות שעדיין לא נכנסו כולם לתוקף…
גיל: לתוקף, ובטח שלא להטמעה ויישום בשטח עדיין.
טל: אז היא בין המדינות המתקדמות בעולם מבחינת תקנות – מבחינת יישום, פחות.
גיל: כן, אנחנו עוד לא שם. דיברתם על הקהילה גם בהקשרים, אגב רציתי לומר מקודם שהעניין הזה שהם בוחרים להעדיף את שיחות הוידיאו צ׳אט לעומת פשוט פשוט להתכתב באנגלית נגיד שזו שפה בינלאומית שיכול להיות שהרבה אנשים יודעים לדבר, זה מעניין. זה מעניין שהם בוחרים להישאר בשפת הסימנים ולנסות להבין את השפה של האחר,
טל: היא הרבה יותר נוחה
גיל: שהיא הרבה יותר נוחה ולא להתכתב שזה קשור למה שאת אמרת לשפה הכתובה, מאיה.
מאיה: גם זה קשור וגם אני אומר, שלאדם חירש ללמוד אנגלית ברמה גבוהה של כתיבה וקריאה זה משימה מאוד קשה, זה שפה שלישית בעצם.
טל: בדיוק.
גיל: כן.
מאיה: ומאוד קשה להגיע למיומנות גבוהות מה גם שאת רוב השפות אנחנו לומדים משמיעה.
גיל: נכון.
מאיה: מהעברית הראשונית שאנחנו לומדים באופן ספונטני מלשמוע את ההורים שלנו מדברים וגם על זה, הפער בין ההורים שלי לביני הוא עצום. אני למדתי שפה באופן ספונטני מהאזנה להם ולרדיו ולשאר בני המשפחה והם היו צריכים ללכת לקלינאית תקשורת ולחזור אחרי כל מילה שמלמדים אותם ולהבין אם הם הוגים אותה נכון או לא, ולהשקיע בזה…
גיל: אין משוב, אין תהליך משוב.
טל: ולשים גולות בפה וכל מני כאלה.
מאיה: לגמרי. לשים אצבעות על הפנים כדי לחוש את הוויברציה והשרירים.
טל: את הרטט, שימי אצבע על האף ותעשי ״אממממ״. תרגישי את הרטט.
גיל: נכון.
מאיה: אז ללמוד שפה ככה בצורה שהיא לגמרי מכנית זו משימה הרבה הרבה יותר קשה מאשר ללמוד שפה משמיעה.
גיל: התחלת ככה מקודם מאיה על איך הפקס שינה את חייך, ובעצם גם את החיים של ההורים שלך בתור הורים זה הריי ישות עם הרבה פוטנציאל לדאגה וכשאת הצלחת לתקשר ולהגיד לך איפה את נמצאת אחרי בית הספר שזה היה שינוי דרמטי אני מניחה בחיי המשפחה. אילו עוד שינויים טכנולוגים אתם ככה חווים שממש שיפרו את היכולת שלכם להפחית דאגות, להפחית אי הבנות.
טל: האס אם אס.
מאיה: האס אם אס.
טל: כשהתחיל אס אם אס בעברית, זהו, העולם השתנה לגמרי.
גיל: כן?
טל: אז ההורים שלי פעם ראשונה הלכו, זה היה באורנג׳, הם היו הראשונים שהיה להם אס אם אס בעברית פשוט הלכנו כל המשפחה וקנינו סלולרי (גיל צוחקת), אריקסון כזה מעפן שיכול לשלוח הודעות אס אם אס בעברית.
גיל: ואז הפלאפון צמוד אליהם כדי שהם יוכלו להרגיש את הרטט, או שאם הם עושים משהו אז הם רואים שהוא מהבהב או משהו כזה.
טל: כן, או שהם מתעלמים ממנו כרגיל ואת מנסה להשיג אותם.
גיל: (צוחקת).
מאיה: היום יש כבר איזה מין גאדג׳ט כזה שהפלאפון יכול להיות רחוק ממך, המכשיר הנייד יכול להיות רחוק ממך, אבל יש לך מין קליפס שמוצמד לבגד והוא זה שרוטט ואז את יודעת שמחפשים אותך שיש לך שיחת וידיאו או… זה ממש הדבר החם האחרון בקהילת החרשים.
גיל: זה כדי להרגיש לא תלויים, זה נראה לי באמת מעצבן להסתובב כל הזמן עם איזה מכשיר תקוע במכנסיים.
טל: כאילו אנחנו לא עושים את זה.
גיל: אז זהו, אז אני כאילו ממש משתדלת לא לעשות את זה, אבל נכון אתה צודק כולנו עושים את זה כל הזמן.
מאיה: אני אגיד אולי שיש איזה פיתוח טכנולוגי ממש ממש מיושן שנמצא בבית של כל חירש וחירשת שהוא הפעמון של הדלת בעצם מחוות לכל הנורות שיש בבית ולכל נורה מתווספת עוד נורה קטנה ואז כשמצלצלים בפעמון בבית של אנשים חירשים ממש מופעל דיסקוטק מטורף (גיל צוחקת), טל עושה את התנועות של הידיים של כל האורות נדלקים ואני זוכרת בתור ילדה שזה היה ממש הישג להביא אנשים חדשים הביתה ולהראות להם תראו הבית שלי זה דיסקוטק (גיל צוחקת) כשמצלצלים בדלת ההורים ככה שומעים במרחאות את הפעמון.
טל: אחר כך חיברנו לזה את הפקס, שגם נדע שמגיע פקס.
גיל: מה אתם אומרים! זה ממש מיידי אבל, מה נורא אם הפקס יושב שם ויחכה אתם אומרים לא צריך…
מאיה: זה היה להעברת מסרים דחופים, יונת הדואר הגיעה.
טל: הפקס אז זה לא כמו שהפקס שאנחנו מתייחסים אליו היום, כשאת מתקשרת את רוצה תשובה,
גיל: עכשיו.
טל: בשביליהם אני מתקשר עם הפקס.
גיל: אז הפקס מייצג כאן את שיחת הטלפון,
טל: בדיוק.
גיל: ולא איזה משהו בירוקרטי שאפשר להסתכל עליו מחר.
מאיה: כן וגם לומר שהאור בשביל חירשים הוא ממש דמוי רעש, זאת אומרת לאנשים שנורא משתמשים בעיניים שלהם כל הזמן הבהוב הוא ממש רעש טורדני.
טל: רעש וויזואלי.
גיל: כן, רעש חזותי.
מאיה: ולכן כשהם רואים אור מהבהב זה ממש סימן כמו צלצול טלפון או כמו בכי של תינוק כשהיינו קטנים אז היה להם מין אינטרקום כזה שהם היו רואים בחדר השינה שלהם נורות מהבהבות ויודעים שאני התינוקת בוכה בחדר או צורחת כדי שהם יגיעו אליי.
גיל: בהקשרים של מלחמות ואזעקות גם יש כל מני טכנולוגיות ושכלולים.
טל: אה כן, ״שכלולים״, הביפר. אותו ביפר מיתולוגי…
גיל: אבל שוב זה חוזר לשאלה, הביפר יושב איפשהו בחדר…
טל: לא, אז בזמנו, תראי, למזלנו לא כל היום אנחנו חיים בחירום, בשעת חירום כשיש מלחמה שהיה חומת מגן או…
גיל: מלחמת לבנון השנייה.
טל: מלחמת לבנון השנייה אני הכי זוכר את זה בפעם הראשונה שקיבלנו את זה, כשזה היה מלחמת המפרץ ההיא ההיא, עם המסכות אב״ח ואז קיבלנו באמת את הביפרים בפעם הראשונה וזה היה אזעקה, טיל הודעה בביפר.
(גיל צוחקת)
מאיה: ההודעה בביפר מגיעה בדיליי אחרי שהטיל נוחת.
גיל: נו יופי!
מאיה: יש לאבא שלי חוויה כזאת ממלחמת לבנון השנייה, הם היו… הם עדיין גרוטסקה אז ב…
טל: בחיפה.
מאיה: בחיפה וליד הבית שלהם בבניין הסמוך פגע טיל ואבא שלי ממש פספס את כל המהומה הזאת ואחרי כמה שניות קיבל ביפר ואז הוא הודיע לנו שנפל טיל, הוא יצא מפתח ביתו וגילה שהטיל נפל ממש שם!
גיל: על האוטו של איזה שכן.
מאיה: האוטו שלו נפגע מרסיסים וכו׳, אבל כן יש איזה דיליי מטורף הדיליי הזה מייצג את העיכוב בניגשות כולה לקהילת החירשים ובכלל לאנשים שזקוקים להנגשה בארץ.
גיל: אחרי הטיל הראשון כבר אני מניחה שהם יותר צמודים לביפר גם. ויודעים שהמצב הוא מצב חירום.
מאיה: גם לביפר, גם למכשיר הנייד.
גיל: אנחנו לקראת סוף השעה שלנו ואני רוצה מאיה וטל שאנחנו נסיים כמו שהתחלנו בסיפורים האישיים, ויש לכם לא מעט כאלה ואנחנו נצטרך לבחור, חלקם גם קשורים לזיכרונות שהם קשים ולא בהכרח נעימים. כמו שהזכרנו בהתחלה שצריך לתרגם דברים בגיל מאוד צעיר ולפעמים הדברים שצריך לתרגם הם לא פשוטים ולא נעימים, ואנחנו משתדלים השומעים והשומעות או בכלל אנשים משתדלים שילדים לא ייחשפו לכל מני תכנים אז אצלכם לא היה את הפריבילגיה להימנע מתכנים מסוימים.
טל: לא, ואני זוכר הייתי בכיתה ה׳ נדמה לי, אבא שלי עבר איזשהו אירוע מוחי אבל אז בטכנולוגיה של אז לא ידעו בדיוק מה זה וברנטגן ראו גוש בראש וחשבו שזה גידול במוח. האמת היא שאותנו בתור ילדים הם באמת לא כל כך שיתפו והשתמשו יותר באחים שלהם ובהורים, לא היו שירותי תרגום מסודרים כמו שיש היום.
גיל: כן.
טל: אבל מה שאני כן זוכר יום אחד התקשר איזה קרוב משפחה ואז אני מתווך את השיחה, הוא מדבר עם אבא ואז הוא שואל ״מה יש לאבא?״, ואני ״אבא מה יש לך?״, ואז הוא אומר ״גידול במוח״, אני כזה… אה ילד בן 11…
גיל: אוי ואבוי, כן ואתה היית צריך לתרגם את זה.
מאיה: אצלי הדברים הם יותר הומוריסטים ואני גם נוטה להומור שחור, (גיל צוחקת), אז הדברים הלא נעימים שהיה צריך לתרגם להורים שלי בדרך כלל היו קשורים אליי…
טל: אספת הורים?
מאיה: ולהיותי תלמידה מפריעה וסוררת והיות והכוח היה אצלי בחרתי לתרגם להם דברים אחרים לגמרי או כמו שטל אמר להפוך את הלימונים ללימונדה.
טל: תלמידה מדהימה.
גיל: ״מאיה לא מגיעה לשיעורים״ תורגם ל…
מאיה: ״מאיה לא מגיעה לשיעורים, היא מבריזה זה״, תורגם ל-״מאיה ילדה מדהימה״, הם כמובן ידעו ששיקרתי להם אבל נתנו לי להנות מהספק. (צוחקים)
גיל: אנחנו נסגור את השעתיים האלה, מאיה קוסובר, טל בוסידן ברדה תודה רבה לכם שליוויתם את המשדר, אני גיל מרקוביץ' הרבה תודה לאלון מקלר על הביצוע הטכני, לענת אורי העורכת והמפיקה של התוכנית, אנחנו נהיה כאן ביום ראשון הבא ומחר דודו ארז ישוב אליכם, שיהיה לכם שבוע מצויין.
מאיה: איזה כיף היה פה!
טל: וואי, היה מדהים.
גיל: להתראות (צוחקת).